ספטמבר 25, 2013
זה הולך להיות דו"ח של 90 יום מסוג כלשהו, אולם אני מרגיש שאני רחוק מהמקום בו אני רוצה להיות ויש לי דרך ארוכה לעבור. אני אגיד את זה כמו שיש בדבר הזה ואני מתנצל מראש אם סגנון הכתיבה נראה סוער.
ראשית אקצר במרדף ואספר לאילו שיפורים הבחנתי.
כדורים גדולים יותר - אין ספק שזה הכדורים שלי גדלו במהלך ימי 90 שלי ללא PMO.
ערפל המוח - זה ישב קשה במהלך אתחול מחדש שלי וכמעט הפך מתיש הרגשתי ממש פיגור. עם זאת בשבועיים האחרונים זה נעשה מעט יותר טוב וניתן לניהול.
מוח רגוע יותר - במהלך השבוע האחרון שהוא השבוע האחרון שלי בתקופת 90 הימים הראשונים, תחושת הרוגע העמוקה הזו עברה עלי בניגוד לשום דבר שהרגשתי הרבה זמן. החיים שלי חרא טהור כרגע, המשפחה שלי מתפרקת, אני נאבקת בדפרסונליזציה ואני גם בדיכאון קשה. ואתה יודע מה? אני רגוע יותר מזה שהייתי מזה שנים, אני פשוט לא מתבאס.
אני יכול להשיג זקפה על ידי פשוט לגעת וללא גירויים ומאוננים בהצלחה לאורגזמה ללא גרימת מוות. זה הרבה שיפור מלהזנק לפורנו ולזקוף תחת חלש ואורגזמה חסרת ברק מאוד.
איבר המין שלי נראה טוב יותר, זה מעט יותר כלי דם וגם כשלא קשה לראות את העור. אתה יכול לראות את הוורידים שמתחת לעור וכאלה.
אולי פספסתי משהו אבל אני לא בטוח. בכל אופן זה היה מסע גיהינום עד כה, בתקופה זו נלחמתי כל כך בדפרסונליזציה שזה אפילו לא מצחיק. הייתי בשפל שהיה אי פעם. חייתי קיום שהיה גיהינום טהור עלי אדמות. במשך כמה שבועות שם שנאתי את קיומי. אני אפילו לא יודע למה לא ניסיתי להתאבד.
ההתאמה האישית שלי לא נעלמה לחלוטין אבל היא השתנתה מעט, אבל אני לא מתכוון לפרט עם זה כרגע. למרות שהיו לי רגעים קצרים מאוד בהם הרגשתי נורמלי כמעט. אני מאוד מצפה ליום שהוא יעזוב אותי לטובה. זה גיהינום טהור, אלא אם כן חוויתם את זה אתם אפילו לא יכולים לדמיין.
הייתי בדיכאון לפני כל זה ואפילו לא ידעתי את זה. אני חושש שבאמת התעסקתי בכימיה המוחית שלי במהלך השנתיים האחרונות בחיי עם בנזואים, SSRI ו- PMO. נהייתי זומבי ואפילו לא הבנתי את זה עד תחילת השנה. אם אי-התאמה אישית לא פגעה בי הייתי עדיין עושה את זה היום. נדרש משהו כל כך נורא ודרסטי כדי לגרום לי להבין מה אני עושה.
אני לא ממש בטוח במה אני מאמין, אבל אני מרגיש שזה נועד לקרות לי. זה דרך שאני צריך ללכת וללכת למטה, לעבור, לסבול, ובסופו של דבר יום אחד אני הולך לצאת מהצד השני של הניצחון הזה. אני אהיה חזק מתמיד.
בשבועות האחרונים התחלתי לראות שיפורים בעצמי לאט. התחלתי להרגיש מעט אופטימי ולהרגיש שזה לא הסוף שלי. הדברים רחוקים מלהיות טובים. אני עדיין צריך ללמוד איך לחיות עם ההתאמה האישית הזו ולנסות להתאושש ממנה. אני בדיכאון קשה ואני לא בטוח אם זה תורם להתאמה האישית או שזה מה שגורם לכך בפועל.
במחלקת הליבידו גם לא טוב לי. כנראה שיש לי שיא של קו שטוח, כי אני נמצא באחד כבר יותר מ -90 יום. אחד רע, לא עץ של בוקר, שום דבר. בחורות אמיתיות לא מעניינות אותי בכלל וגם פורנו. אני מרגיש א-מיני לחלוטין, אולם אני יכול לקבל זקפה רק ממגע.
החלטתי ל- MO בלי שום פנטזיה כי שמעתי שלאחר קו שטוח מורחב יש אנשים שהעירו את ליבידו מחדש על ידי MOing. עד עכשיו אני לא רואה איך זה עזר, אבל יחד עם זאת גם זה לא נפגע. זה לא החמיר את הערפל במוח שלי כמו בפעם האחרונה שחזרתי ל- PMO. לא הרגשתי אשמה וזה הרגיש ממש טבעי ונכון.
אני אפרט כמה דברים שעזרו לי וטיפים זוגיים שעשויים לעזור למישהו.
1. אפס סובלנות - אל תיגע בזין שלך אלא אם אתה משתין או שוטף אותו. אין שאלות פשוט לא.
2. הלכתי על זה כאילו לא הייתה אפשרות אחרת, כי בכנות לא הייתה בשבילי. כבר הייתי כל כך רחוק עם דפרסונליזציה ודיכאון שלא הייתה שום אפשרות אחרת. זה לא היה קלף או שסיימתי. בעצם עברתי על זה כמו שחיי תלויים בזה.
3. אליוט הולס - גיא מדהים, חפש את ערוצי היוטיוב שלו. יש לו ייעוץ בכל דבר כמעט, התשובות שלו תמיד אינן קשקוש מהתשובות ההוליסטיות. ביואנרגטיקה היא נושא מעניין מאוד ואני חושב שרבים מאיתנו יכולים להרוויח מכך. פשוט קח את המילה שלי וחפש את הבחור הזה. הוא הגיבור / המנטור שלי.
4. מוזיקה - אני בכלל לא מנגן מוזיקה, אבל אני אוהב להקשיב לה. כשאני למטה ואני מדוכא מכדי לעשות משהו אחר אני אשכב ואאזין למוזיקה. אני מקשיב לשירים המדברים על חרא אמיתי, בעיות אמיתיות. להקה אחת שביליתי הרבה זמן בהאזנה אליה היא סטיינד. הסולן שלהם אהרון לואיס מדהים. יש להם כיסוי של "Comfortable Numb" של פינק פלויד שהוא נהדר. השיר הכי יפהפה ששמעתי בחיי, ולא ידעתי את זה קודם, אבל אחת המשמעויות של השיר היא למעשה תיאור דפרסונליזציה. זה גורם לי להרגיש טוב יותר בידיעה שאנשים אחרים עברו את מה שעובר עלי כרגע ואני לא לבד.
אני עדיין רחוק מהמקום בו אני יודע שאצטרך להיות, ואני עדיין לא קורא לזה סיפור הצלחה. אני יודע ש- nofap אינו תרופה, אבל בהחלט יש גם משהו. כשאחזיר את החשק המיני שלי אני מתכוון לקרוא לזה הצלחה. עד אז אני נלחם, אני לעולם לא חוזר לצפות בפורנו בשום פנים ואופן. פשוט יש לי תחושה בנשמה שהכל שזור זה בזה. שהדיכאון הזה וכל השאר יימוג עם הזמן כשהמוח שלי מיישר את עצמו. אני גם צריך לחזור להרמת משקולות. נתתי לכל זה להרוס לי את הרמת המשקל, פעם אהבתי להרים עכשיו פשוט לא אכפת לי יותר. אני במצב הכי גרוע שהייתי מזה שנים.
גם אזהרה על ממטרים קרים. התחלתי לקחת מקלחות קרות זמן רב יותר לפני שידעתי על שום פאש. עברתי מקלחות קרות למעלה משנה והתחלתי להרגיש עייף כל הזמן ולא ידעתי למה. התחוור לי ביום האחד שהם עשויים להיות מחוברים, הפסקתי להתקלח קר והתחיל להיות לי יותר אנרגיה. אני לא יודע אם זה צירוף מקרים אבל אני חושב שהמקלחות הקרות כקרח לאורך זמן הכו את גופי או את מערכת העצבים או משהו כזה. אני חושב שהם רעיון טוב לטווח קצר אבל לא עושים את זה לאורך זמן.
הודעה ראשונה - שאלה מהירה (עם סיפור אחורי ארוך)
מרץ 24, 2013,
האם יש עדויות לאתחול ריפוי או לשיפור משמעותי בהתקפי חרדה ודיכאון?
הנה רקע קטן עלי. התחלתי לאונן בסביבות גיל שתים עשרה, ואני עושה את זה כמעט כל יום מאז. הזמן הארוך ביותר בלי זה היה שבועיים שניסיתי אתחול מחדש פעם אחת, כי אחרי שקראתי על הדברים האלה ב- yourbrainonporn, ולמען האמת הסיבה היחידה שאני חושב שהצלחתי לעשות את זה כל כך רחוק הייתה בגלל שהייתי ב- zoloft וזה הרג את הליבידו שלי כל כך קשה. בכל מי שהתיישן והייתה לי יותר גישה לאינטרנט הייתי מאונן יותר ויותר. ראשית היו אלה תמונות של בנות, אחר כך תמונות של פורנו הטרוסקסואלי, אחר כך סרטים, והייתי נכנס לכל מיני נישות קטנות, פטישים ומה לא. כל סיכוי שהיה לי לבד הייתי מגיע לאינטרנט, מסתכל בפורנו ומאונן. בסופו של דבר דברים רגילים לא הספיקו. התחלתי לראות סרטי טראני, ולדעתי אני בחור סטרייט. אין לי משיכה לגברים. ובכן, יום אחד בשנה הבוגרת שלי בתיכון הלכתי בין שיעורים והחרדה הקיצונית הזו השתלטה עלי. זה הפחיד אותי לעזאזל, וניסיתי לשבת בכיתה אבל התחרפנתי, יצאתי מהכיתה ופניתי למשרד המדריכים. למזלם הם ידעו מה קורה ואמרו לי שיש לי יותר סביר התקף חרדה. היה נחמד לדעת מה זה אבל זה עדיין לא גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. אחרי אותה חוויה ראשונה דאגתי להרגיש שוב ככה, כי פעם הייתי עם התקפי חרדה כשהייתי בסביבות גיל 10 וחששתי שהם יגבו את ראשם המכוער פעם נוספת. למרבה הצער צדקתי, לא עבר יום שלא היה לי אחד וכמה ימים יהיו לי מספר רב. כשלא היה לי כזה דאגתי שיהיה לי כזה. הלכתי לרופא הכללי שלי שבדיוק היה רופא ילדים והוא רשם לי הידרוזין או משהו כזה. תרופת אלרגיה שתעזור לי להירגע במהלך הלימודים כך שאוכל בתקווה להסתיים. זה בכלל לא עבד, והתייאשתי אז הלכתי לרופא אחר. הוא רשם לי xanax וזולופט והסביר לי ש- xanax מאוד ממכר. אמי התנגדה בחריפות נגד שניהם ואחרי זמן מה היא נרתעה והסכימה לתת לי לקחת xanax, אבל לא זולופט. לקחתי את ה- xanax וזה תיקן את הבעיה שלי לזמן מה, הפעם הראשונה שלקחתי אותה הייתה מדהימה. חשבתי שמצאתי את התרופה שלי, כדור קסמים שגרם לי להירגע ולחוש באופוריה. אבל עד מהרה זה לא עבד, הייתי זקוק ליותר. לקחתי יותר ממה שהייתי אמור, כי לא היה אכפת לי והייתי מדוכא וחשבתי שנגזר עלי לסבול מהתקפי חרדה כל שארית חיי. נהייתי אגורופובי ולא אהבתי לעזוב את הבית שלי. איכשהו הצלחתי לסיים את לימודיו בתיכון, אבל אחרי כן נתתי לאגורפוביה להשתלט על חיי ולמנוע ממני ללכת לקולג '. לא הייתה לי עבודה, לא הייתה לי השכלה פרט לתיכון, לא היו לי חברים, אף אחד שלא הבין אותי חוץ מאמא שלי כי היו לה התקפי חרדה כשהייתי בגילי. נכנסתי למקום אפל באמת בחיי, ואמי סוף סוף הסכימה לתת לי לקחת זולופט. לקח שבועיים לעבוד, וכשזה כן הרגשתי די טוב. יצאתי ומצאתי עבודה והתחלתי לעבוד, התחלתי להתאושש לדעתי. רק תופעת לוואי שהבחנתי באותה תקופה הייתה העובדה שיש לי כמעט ליבידו כמעט אפס. עם זאת, צפייה בפורנוגרפיה ואוננות הייתה עדיין אחד הדברים האהובים עלי לעשות, יכולתי להעלות את זה אבל זה פשוט לקח קצת זמן וזה לא נפסק קשה כמו שהיה צריך לייחס את זה ל- zoloft. לא אהבתי את זה, אבל הייתי צריך לבחור ואם זה אומר לחיות חיים חצי נורמליים אז הייתי סובל את זה.
בין הקלונופין שהועברתי אליו לזולופט לא היה אכפת לי מכלום, אפילו לא רציתי חברה. לא היו לי התקפי חרדה אבל גם לא הרגשתי הרבה. הרגשות שלי הושמטו קשות, סבי נפטר בשנה שעברה כשעוד הייתי בזולופט וממש הזלתי רק כשלוש דמעות והיינו די קרובים. לילה אחד בינואר התעוררתי והרגשתי ממש מוזר, כאילו הייתי איכשהו מנותק מעט מכל הסובבים אותי. זו תחושה ממש מוזרה, וקשה עוד יותר להסביר אותה. בערך כמו שאתה מסתכל דרך יריעת זכוכית או חובש מסכה המגבילה את הראייה ההיקפית. כמו שעין ימין שלי דומיננטית, והאף שלי נמצא כל הזמן בשדה הראייה שלי, גם הייתי מודע מאוד להבדלי קרקע, מדרונות וכו 'והייתי קצת מאיזון. פחדתי שסוף סוף מאבדת את דעתי וזה החריד אותי, עברתי התקף פאניקה וזה החזיר אותי, היו לי עוד כמה ואיבדתי ביטחון. עשיתי תחקיר והדבר היחיד שיכולתי למצוא היה משהו שנקרא derealization, אבל אני לא יודע אם זה זה. זו תחושה ממש מעורפלת, אבל מעצבנת ומפחידה. הרגשתי את זה פעם אחת כשעישנתי גראס, וזה שלח אותי להתקף פאניקה וגיליתי שגראס לא מתאים לי. זה נמשך כמה ימים, התפללתי שזה יפסיק, זה לא. לילה אחד חליתי בזה והלכתי למיון מכיוון שלא היו שום מסמכים פתוחים לאחר שיצאתי מהעבודה. ניסיתי להסביר להם איך אני מרגיש והם לקחו אותי לאדם מטורף ושלחו אותי לבית חולים לחולי נפש בניגוד לרצוני ואני לא צריך לשלם על זה ואין לי שום ביטוח. החלטתי שאם ה- zoloft לא יעזור לי יותר שאני אפסיק את זה, קראתי גם שאחת מתופעות הלוואי של zoloft היא התחושה המוזרה ההיא וחותמת את העסקה. שאלתי את הרופא שלי כיצד להפסיק את זה ופעלתי לפי הוראותיו. אני מחוץ לזולופט כבר כשבוע וחצי ואני מרגיש קצת יותר טוב אבל לא ממש בסדר. התמודדתי עם נסיגה מ- SSRI שמבחינתי היא התקפי בחילה קיצוניים, עם דברים מוזרים אחרים כמו תחושות זאפ חשמליות בראש ודברים מוזרים שקורים עם הראייה שלי כמו שהראייה הפריפית שלי מהבהבת כאילו מישהו מפעיל מתג אור נכבה במהירות. חידדתי את התרופה השנייה בשם קלונופין בספטמבר האחרון, אז עברו כבר שבעה חודשים, ונכון לעכשיו אני נטול תרופות ואני מרגיש שזו הדרך היחידה ללכת כי רוב התרופות הפסיכיאטריות האלה גורמות ליותר בעיות מ הם מתקנים.
אני יודע שזה הרבה אבל אני רוצה לספק רקע כלשהו כדי שאולי מישהו יוכל לומר לי אם הוא חושב שהבעיה שלי אולי נגרמה משנים של אוננות. האם התקף הפניקה הראשוני שלי יכול להיות שהמוח שלי יחזיר לי סוף סוף בגין התעללות בו?
קשר - 90 דוח יום
;