אז אני מתקרב ל -50 יום, ודבר אחד שבאמת בלט לי הוא עד כמה הרגשתי שונה בשבוע-שבועיים האחרונים.
הרגשתי יותר מאורסת, יותר חברתית, נראה שדברים קטנים יותר משמחים אותי. מצאתי את עצמי מתחבר מחדש עם חברים שהזנחתי לתקשר איתם כל כך הרבה זמן. הפטישים שהייתי מחזיק בהם נעלמים כמעט לחלוטין עכשיו, הם פשוט לא מעניינים אותי, למרות העובדה שזה הגיע למצב שלא יכולתי לבצע PMO בלעדיהם. החרדה החברתית שהרגשתי מתגנבת אליה נעלמה כמעט.
המוח שלי מרגיש צלול יותר, אני מרגיש פחות לחוץ מאירועים יומיומיים. שמתי לב שאני משתמש יותר ברשתות החברתיות, שאולי ממלא את החור הדופמין הפעור שהפורנו השאיר לי. אני בטח יכול לקצץ בזה קצת, אבל אני חושב ששמירה על השימוש בו בריא זה בסדר (צריך להיות עייף ממלכודת הגלילה האינסופית).
אני עדיין דואג לדברים, אבל האושר הבסיסי שלי בהחלט עלה. זה כאילו יש מוח קטן במוח שלי שמישהו עבר יותר לכיוון הצד "המאושר". אני לא מתכנן לעצור בקרוב, ומצפה לגמרי להגיע ל 90 יום ויותר. הליבידו שלי די גרוע כרגע, אבל לא ממש אכפת לי מכיוון שהוא עדיף על פני היפרטקסטואליזציה שמספקת לך פורנו.
מה שאנשים לא שמים דגש מספיק על זה רגישות דופמין והתמכרות לפורנו משפיעים עלייך ביותר מאשר רק חיי המין שלך. זה נשפך אל האושר הכללי שלך, מבשל את מעגלי התגמול שלך ומחווט מחדש את המוח שלך כדי להזדקק לגירוי יתר כדי להרגיש כל מידה של סיפוק בהנאות היומיומיות. זה מעגל חולה של שימוש, דסנסיטיזציה, שימוש כבד יותר עד שאתה צריך להביט במראה קשה וקרה כדי לתהות "איך סיימתי את השפל הזה?". המאבק הזה בהחלט שווה את זה, ואני מבטיח שתרגיש טוב יותר בטווח הארוך, גם אם אתה לא מחפש לצאת לדייט או להשיג חברה / חבר עכשיו.
קישור - דסמיזציה של דופמין זה דבר אמיתי - הרגשתי טוב יותר ממה שהיה לי הרבה מאוד חודשים.
by האזינאטור
;