עברו חודשיים מאז שעשיתי את הקצב האחרון, וזה כנראה הארוך ביותר שעשיתי מאז שהייתי נער. אשתי ואני נחגוג השנה את יום השנה העשירי שלנו והתרחקות מ- PMO שיפרה את מערכת היחסים שלנו, מבחינה רגשית ומינית, באופן משמעותי. אני נהנה ממין יותר ממה שאי פעם עשיתי.
אני כבר לא כל כך מודע לעצמי. אני לא מרגישה אשמה בגלל, ובכן, לא להיות נאמנה לאשתי (כי ככה אני רואה את זה - להתמקד בתמונות של נשים שאינן אשתי נחשב לי סוג של בגידה בעיניי). אני לא מפחד אם אוכל להמשיך בכך ואם לא אוכל, מה היא תחשוב. אני מרגישה תודה עמוקה על כך שיש לי אישה שמפעילה אותי באמת. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. היא אומרת לי כמה היא אוהבת אותי לעתים קרובות יותר באופן ספונטני יותר. זה כאילו שהיא יכולה להגיד שיש משהו אחר, אם כי לא סיפרתי לה (מכיוון שאני מעדיף לא להרחיב את הנושא בכלל - לא יודע אם זה רעיון טוב או לא). על מי אני צוחק? נשים יודעות.
אבל משהו עלה בדעתי הבוקר. אשתי עוברת מחזור, אז היא מרגישה כואבת ונפוחה וממש לא אוהבת את גופה כרגע. אז מבחינתי סקס די מחוץ לשולחן. בעבר, זה יכול היה להיות אירוע להתמוטטות. אבל גיליתי שאי-דמיון מאלץ אותי לכבד את אשתי ואת גופה. אני צריך להיות סבלני עם גופה ולהניח בצד את הצרכים והרצונות שלי. סביר להניח שלא אחווה שום הנאה מינית ביומיים הקרובים, רק בגלל שאשתי לא מרגישה בזה. איזה סוג של מבאס, כן, אבל זה גם נהדר. מכיוון שנאלץ לכבד את גופה של אשתי ככה זה אומר ללמוד לכבד את אשתי כפי שהיא. כשאני מרגיש את המיניות שלי נובעת מסוג מרוכז עצמי או נרקיסיזם כשאני מתרגל לא להתמוגג, אני מרגיש את עצמי נהיה טוב יותר לאהוב את אשתי. מינית וכל זה, כן, אבל יותר מיסודי, מבחינת מי שאני כאדם ואיך אני חי את חיי. יותר ממי שאני מתעצב סביב מי שהיא, וזאת נקודת האהבה והנישואין אני חושב.
תמיד ידעתי שההתמוטטות לא מכבדת את אשתי. אבל לאחר שוויתרתי על זיוף, אני חווה את הכבוד החדש הזה או מצאתי מחדש או הרחיבתי בדרך חדשה ומפתיעה.
כל כך שמח שהצלחתי סוף סוף להפסיק!
אני בן 33. היה לי ED מדי פעם, כן. יכולתי להיות במצב טוב יותר, כך שאולי זה היה משחק חלק. ED שלי נעלם, עם זאת, והדבר היחיד שהשתנה הוא לא fapping. אז אני מעריך את העובדה שאני לא מתמלא בזכות חיווט המוח שלי ופיניתי את הבושה והתודעה העצמית שלי.
אבל אני חושב שהתסמין העיקרי היה מרגיש כמו חרא. כמו פחות מהאיש שיכולתי להיות. כאילו נכשלתי באשתי. שנאתי להסתיר ממנה חלק מעצמי. הסתרת הבושה גם פירושה שהיה לי ממש קשה לחלוק את עצמי מינית לחלוטין. נמאס לי שהפחד שלי מאינטימיות וחוסר הביטחון שלי שולטים בי. אין לי שום סיבה להאמין שאשתי אוהבת אותי - למה אני מפחד שהיא לא יכולה? הגעתי למצב שהצלחתי פשוט להכיר שכך מרגיש חלק ממני, אבל זו לא תחושה שמתאימה למציאות. אז הנחתי לזה ולהמשיך הלאה.
דבר נוסף שמניע אותי הוא הבת שלי. איך אוכל להתגונן באופן קבוע ולהתמכר למשהו שאני אף פעם לא רוצה שהיא תמצא אצל גבר כשתהיה גדול? איך אוכל להגן על תרומה לעולם שיתייחס אליה כאל גוף אחר? אם אני רוצה שהיא תחיה בעולם טוב יותר, אני צריך להיות השינוי. ברור שזה לא משהו שאשתתף איתה אי פעם, אבל מבחינתי זה נושא של שלמות. אני לא יכול לאונן לפורנו ולא להרגיש שאני מחמיר את העולם, לא רק באופן כללי, אלא גם עבורה במיוחד.
דבר נוסף שבעצם מילא תפקיד זה לעבוד עם מכורים לסמים ואלכוהול. אני מייעץ להם כיצד לחולל שינוי בחייהם, ובכל זאת אני מתמכר באימפולסיביות למשהו שלדעתי מבהיר את חיי. אני שואב חלק מהמוטיבציה שלי מהלקוחות שלי. אם הם יכולים לעשות זאת, גם אני יכול.
;