אף פעם לא הייתי מאוננת ממש (אפילו לא ממש אוננתי עד שהייתי מאוד מאוחר בתיכון וגם אז זה היה נדיר מאוד), אבל נפלתי קצת בגלל הרגל של חולשה אנושית כללית. זה קרה כמה פעמים בחודש, ובמקרה הגרוע ביותר פעם או פעמיים בשבוע.
לא הייתי קרוב להתמכרות שרבים מאיתנו נאבקים בה, אבל ידעתי למה היא יכולה להפוך ולא רציתי לסכן אותה. ניסיתי ללכת על זה לבד אבל זה לא עבד, אבל כשהצטרפתי לקהילה הזו זה השאיר אותי מאוד אחראית ומוטיבציה.
היו לי עליות וירידות, התקרבתי מאוד כמה פעמים (נראה לי שאני זוכר שהסימן של כ 60 יום היה הכי קשה) להישנות אבל מעולם לא סיימתי, וחרא קדוש, בחיים שלי לא חלמתי כל כך הרבה חלומות אפילו בתקופות אחרות של הימנעות. זה נהיה כואב. בכל מקרה, עכשיו, כשהגעתי לנקודה בה אני נמצא, אני מרגיש ששברתי את הדחף ל- PMO ואני חופשי, אם כי נבון יותר בידיעה שזה יכול לקרות לכל אחד ולעולם לא כדאי לי להתעצבן. הקהילה הייתה לא יסולא בפז. הנה לחיים כפפטרונאוט!
בינתיים מזגתי שעות רבות ללימוד אינטנסיבי של הלטינית, ואף על פי שלא סיימתי את הספר משום שהחיים יצאו מהדרך, אפשר לראות את תוצר המחקר שלי בהומור המתבגר ביותר בכותרת.
קישור - 90 יום הדו"ח: לא veni, vici.
;