לפני שנתיים הייתי קרוב מאוד להתאבד, הייתי אדם עצוב ללא מטרות, ללא רצון לחיות ולהתעורר והלוואי שהחיים לא יהיו חראים רוב הזמן.
- "עבדתי" בבית ובקושי הרווחתי מספיק כסף לשלם חשבונות
- מעולם לא רציתי לצאת, אלא להישאר לשחק משחקי וידאו או לצפות בסרטים מכיוון שזה היה בחינם
- מעולם לא סיים את לימודיו באוניברסיטה
- היה חסר ביטחון קיצוני
- לא פגשתי אנשים חדשים זה שנים
- הדבר היחיד שהתרחשתי היה החברה שלי
- לא היו לי יעדים אישיים, כל מה שרציתי זה להיות עם ה- GF שלי
- חיי המין שלי היו בדיחה, תרתי משמע.
- הייתי אומלל כי הרגשתי שאני מבזבז את חיי אבל הייתי דפוק מדי מכדי לעשות משהו בנידון.
ואז האלף שלי עזב אותי והדיכאון שלי הגיע לנקודת המקסימום .. בדיכאון שלי התחלתי להסתכל למה אני כזה מפסיד ומצאתי את הסובדדיט הזה. במשך 15 שנים התנפלתי מדי יום, אולי 2 פעמים ביום, בלי לדעת על כך שזה בעצם הרס אותי.
התחלתי לנסות להפסיק אבל תמיד הייתי חוזר ונשנה, הרגשתי אומללה וחסרת תועלת אך יחד עם זאת ידעתי מה הבעיה, אז החלטתי שזה מספיק, עברתי כמה שינויים בחיי והתחלתי את האתגר של ימי 90 שלי
- חזרתי לקבל את התואר, זה היה קשה אבל יש לי אחת הכיתות הגבוהות ביותר מכל הפקולטות (דחיפה עצומה של ביטחון)
- פגשתי ממש בנות בזמן הלימודים, אני עדיין מדבר עם רובן, הן די מגניבות
- התחלתי לרוץ, שנאתי את זה בהתחלה בגלל כמה שזה היה קשה (לא עשיתי פעילות גופנית שנים), עכשיו אני מרגיש שזה ממש טוב
- ירדתי ממשקל ומשום מה אני באמת מרוצה מאיך שאני נמצא כרגע (למרות שאני מרגיש שאני יכול להשתפר באזורים מסוימים)
- קיבלתי עבודה שמשלמת לי גם ללמוד קידום אתרים בגוגל אדוורדס - זה ממש הגשמת חלום עבורי.
- אני ממש רוצה לצאת מאזור הנוחות שלי ככל שאוכל; אני רוצה לחוות דברים, ללמוד דברים ולהיות בחיים. העומס מדהים ומשהו שלא חשבתי שזה יהיה כל כך מדהים.
לבסוף,
- אני מתעורר עם חיוך על הפנים, בכל פעם שאני מרגיש שהמוח שלי פשוט נמס. כלומר, אני נשמע לפעמים כמו זין צדקני אבל אני באמת מרגיש שעברתי כל כך הרבה חרא בחיים שלי, שהחוויה של להתעורר רוצה לצאת מהבית שלי ולחיות פשוט לא יאומן, באמת מרגיש שניתנה לי הזדמנות שנייה, זה משהו שאני באמת לא יכול לתאר.
לא אכפת לי יותר מ -90 הימים, לחיות במקום לדפוק הופך להיות הרגל עבורי וברגע שאגיע ל 90 יום אני אעשה סרטון מכל זה, מראה לך שאני לא בולש אתכם זה המעט שאני יכול לַעֲשׂוֹת.
אתם הייתם חברים ושותפים נהדרים לכל זה ואני מעריץ כל אחד מכם, אלה שנמצאים בחזרה מבינים מה הבעיה ונלחמים בכדי להפוך אותה. מי שמגיע עד 90 ימים מבין שהדחף עדיין יהיה שם אבל החיים חשובים יותר.
אתם, אני חי ואני מודה לכולכם על כך. במובן מסוים, אני חייב לך כל חיי ואני אהיה אסיר תודה לנצח.
תודה לכולם, אני אוהבת כל אחד מכם.
קישור - יום 78: חיי השתנו.
by Neverm0re
;