סיימתי את המצב הקשה אתמול (ללא P או M) במשך 90 ימים. השינויים מדהימים והייתי באקסטזה כשהדלפק בטלפון שלי קרא 90.
בתחילת המסע שלי החלטתי שאחרי 90 ימים של קשה יותר, אני מרשה לעצמי לאונן שוב בכל פעם שאני חש דחף חזק מאוד, אבל רק לדמיון ותחושה. סיפור ארוך קצר, אתמול בלילה התסכלתי מחוסר היכולת שלי לעשות זאת ובסופו של דבר השתמשתי בגירויים חזותיים.
זה נמשך כ -20 דקות. הבלאגן של הדופמין היה מטורף אבל לא נהנתי מהתוכן כמו שקודם לכן. לאחר סיום המעשה, הייתי ממש מאושר. לאחר שקראתי לא מעט פוסטים על המשנה הזו נודע לי שהכאת עצמך על הישנות היא בשום אופן לא דבר טוב ... אבל למה הייתי מאושר?
למדתי דברים מהניסיון הזה שגרמו לי להתרגש לקראת המסע הבא שלי, עכשיו מחדש מחדש ביום 1. יש לי את העליונה על ההתמכרות הזו בגלל הישנותי.
הנה כמה דברים שלמדתי:
- הצדקות הבולשיט שלי לצפייה בפורנו ברורות לי עכשיו ואני יכול לזהות אותם ממרחק של קילומטר
- להיות חרמן והתחושות הנגרמות מההתמכרות שלי הם שני דברים מאוד ייחודיים
- הבלאגן של הדופמין, שכמעט והשאיר אותי רועד, מראה ש- PMO אינו דבר שמוח רגיל צריך להתמודד איתו
- אני עדיין מכור לגירויים חזותיים ולפורנו, אבל בפועל הצפייה בהם אינה מהנה כמו שהיה
המוח שלי התנקה באופן משמעותי והרים הרבה 'ערפל מוחי' שחייתי איתו כבר שנים. לפני המסע המוצלח שלי לא הייתי מסוגל לזהות את הדברים האלה. בגלל ההתקדמות שלי למדתי את הדברים האלה.
אז למרות שהמסלול שלי בן 90 יום הסתיים אמש, למדתי מידע חשוב על עצמי ועל ההתמכרות הזו. עכשיו כמובן שזה לא תומך בכך שתחזרו במכוון ללמוד גם דברים, אבל אולי דרך אחרת להסתכל על הצד הבהיר אחרי שדבר כזה יקרה.
בהצלחה לכולכם. המסע הזה הוא מדהים וכל יום שמניחים אחריכם פורנו הוא יום להעריך. 🙂
קישור - חזרתי על יום 91, הנה למה אני מאושר
by SWAG_DAT_HOE
;